רג’ינה ספקטור בבארבי… עד לפני כמה שבועות צרוף המלים הזה העלה בעיקר גיחוך. רג’ינה ספקטור? נראה לך? בבארבי?!? זה בערך מצחיק כמו להגיד ”הפיקסיז בלבונטין 7″
אז כן, אתמול זה קרה. היא עלתה לבמה וברגעים הראשונים זה הרגיש כמו המפגש עם האהובה שעוד לא פגשת. עד עכשיו זו הייתה מערכת יחסים קרוס אטלנטית חד כיוונית ופתאום היא פה, ממש כמה מטרים קדימה. הקהל מוחא לה כפיים והיא בביישנותה מנסה להשתיק אותם ומחייכת וצוחקת. ואז היא התחילה לשיר וכולם בשניה שתקו, בעיקר כדי לשמוע שזה אמיתי. היא פה. על הבמה. וקולה בוקע מהרמקולים של הבארבי.
אבל פה בערך נגמר הכיף שלי בהופעה. היא התישבה ליד הפסנתר (כנף! כנף!) וניגנה את מיטב השירים, היא מתוקה כמו סוכר על מקל אבל פתאום אני מסתכל מסביבי ולא מבין איך לקחו לי את רג’ינה. מי אתם כל האנשים האלה שדוחפים אותי?!? מי אתם כל האנשים האלה ששרים איתה את כל השירים וגורמים להופעה הזו להשמע כמו שרה’לה שרון מנגנת ספקטור? מצד אחד זה מאוד משמח שבגלל שיותר אנשים אוהבים אותה - יש סיבה להביא אותה לארץ. מצד שני, אני כבר מזמן לא המעריץ השרוף שיהנה בכוח מהופעה רק בגלל שיש לי את כל הדיסקים של אותו אמן בבית והאמת היא שהייתי מעדיף לראות אותה במקום הרבה יותר קטן, בישיבה ואם אפשר לפני שנתיים שלוש, לפני שהיא הפכה להיות נחלת הכלל.
אבל זה לא יקרה. וכנראה שאתמול בערב זה כל מה שאני אקבל מרג’ינה בזמן הקרוב. זה לא שההופעה לא הייתה טובה. היא באמת הייתה מקסימה. זה כל המסביב שעשה לי לא טוב בבטן.
שיא הגועל הגיע בדמותה של מעריצה שעלתה לבמה באחד השירים האחרונים, התגנבה מאחורי רג’ינה בעודה מנגנת ובלי לחשוב הרבה התמקמה בצידו השני של הפסנתר עם מצלמה דיגיטלית מכוונת ישר אל הפרצוף של ספקטור. היא הפסיקה לנגן, חייכה בביישנות למצלמה ובעיקר הייתה בשוק שזה קורה לה. היא פנתה למיקרופון ואמרה: ”זאת פעם ראשונה שזה קורה לי“ ואני חשבתי לעצמי בלב: ”ברוכה הבאה לישראל”. אני בטוח שרוב האנשים בקהל רצו בעיקר לקבור את עצמם.
כמה דקות אח”כ היא ירדה מהבמה, עלתה לעוד הדרן ובזאת הסתיימה ההופעה.
סה”כ היה נחמד, אבל בהתחשב בעובדה שמה שראיתי היה בעיקר את הגב של זה שמולי (מה לעשות? לא שופע מטראג‘ אנוכי) הייתי מעדיף שזו תהיה הופעה בישיבה במקום קצת יותר קטן.
לסיום: שיר שהיא בד”כ עושה בהופעות (חוץ מאתמול, וחבל…)
למיקסטייפ הבא יש שני עורכים. בעצם עורך ועורך אורח. העורך הוא עמרי, והעורך האורח הוא אני – ניר. נעים מאוד. אין צורך לקום.
וככה זה הלך: אחד בוחר שיר לטעמו, והבא אחריו בוחר שיר לטעמו שלו, אך שמתקשר לשיר הקודם באיזושהיא צורה (אם מילולית, לפי שם השיר, מוזיקלית או כל אסוציאציה אחרת).
כמובן ששיטה כזו יכולה להוביל לאסון, או לשילוב מעניין של טעמים (די שונים, אם לאמר את האמת). אתם תשפטו.
את המיקסטייפ הזה אני, ניר, פתחתי. להלן רשימת השירים:
01 - Joe Jackson - Be My Number Two
02 - Regina Spektor - On The Radio
03 - The Beatles - I‘m Looking Through You (Take 4)
04 - Bob Dylan - She Belongs To Me
05 - Norah Jones - Sunrise
06 - Beck - Sunday Sun
07 - OMD - Enola Gay
08 - Selfish Gene - Time (Violet Vision re-mix)
09 - Mercury Rev - A Drop In Time
10 - Eels - I need some sleep
11 - Tom Waits - Lullaby
12 - Elephant Parade - Goodbye
ז’אן ז’ק גולדברג הלך לעולמו לפני כמה ימים ובאופן אוטומטי רצתי לחפש את ההקלטה ההיא מ89 כשמיטב האלטרנטיבה של התקופה באו לעשות לו כבוד ולעזור לו לסגור איזה חוב.
בכל אופן, הקסטה ההיא עברה (במסגרת עסקה קצת יותר גדולה) לשי פישר שהעביר אותה לפורמט אמפי3י ובטיימינג מופלא שלח את הקובץ שוב אתמול. אז הנה זה פה, למען אלה שהכירו ולמען אלה שלא הספיקו.
הנה משהו לשמור במועדפים לשלב ביום שבו פתאום בא לשמוע איזה שיר מסוים אבל אין כוח או אין אפשרות להוריד (בעבודה למשל). או למקרים בהם בא לכם לבדוק איזה להקה שבדיוק קראתם עליה ביקורת בטיים אאוט אבל אין לכם כוח להתחיל לחפש אמפי3ים אונליין.
האתר הבא עדיין בבטא (מי לא?) וככזה סובל מחבלי לידה מסויימים. אבל אני בעדו. הממשק פשוט מאוד ועם כמות האמפי3ים והפודקסטים שיש בו אפשר בהחלט להעביר יום שלם עם מוזיקה באוזניים. וזה מה שחשוב, לא?
לפעמים אני מוצא עצמי עומד נפעם אל מול היכולות הענקיות של מוזיקה אמיתית להשאיר אותי פעור פה. זה קורה ברגע הזה שאתה מוצא את עצמך לא מבין מאיפה מגיע כל היופי הזה, כמו בנסיעה לכנרת דרך פוריה, בסיבוב האחד הזה שאחריו נפרשת פתאום כל הכינרת תחתייך ואין לך שום דבר להגיד חוץ מ ”וואווו!!”
החדש של בדלי דרון בוי עושה לי בדיוק את זה.
בסוף כמובן שלא חיכיתי שהוא באמת יגיע לחנויות (אני יודע, יצאתי פארש) ובשמיעה הראשונה הייתי כל כך דרוך שכל שיר שעבר אמרתי לעצמי ”איזה מזל שלא ביזבזת על הקקה הזה כסף”, הכל נשמע לי כמו נסיון אחד ארוך להתחכם ולהיות לא עגול מספיק. נו, לא יודע מה חשבתי.
יומיים אח”כ הזדמזם לי משהו מאוד מסוים בראש וניסיתי די הרבה זמן להזכר מאיפה. כשחזרתי אל האלבום הוא נשמע לי כבר שונה. ברור, זה בדלי דרון בוי. גם את האלבום הראשון שלו עיכלתי במשך שבוע לפני שהוא הזיז אצלי משהו. וגם שם כמו פה, כשהוא הזיז כבר זה נשאר רומן די ארוך.
הקטע שלי עם בדלי דרון בוי מגיע (כמו עוד כמה אמנים אחרים) בשוונגים. פעם בשנה בערך אני חוזר אליו בגדול, מקשיב לכל הדיסקוגרפיה, מוריד דברים שאין לי, מחפש הופעות, קטעי ראיונות - ואז מעלים אותו מהאוזן עד הפעם הבאה.
ועכשיו זה שוב קורה, החדש שלו הוא אחד הדברים השלמים שהוא הוציא עד היום. שומעים עליו את ההתבגרות, שומעים את איש המשפחה שעייף קצת מהשגרה אבל ממשיך להיות שם ולאהוב. הוא מסתכל אחורה למקומות מהם הוא בא: ברוס ספרינגסטין לצד אנגליה, המועדון הישן בשפילד במנצ’סטר שם הוא הכיר את אשתו - והכל כתוב בצורה הכי פשוטה. הטקסטים באלבום הזה הם הפשטות בהתגלמותה.
מבחינת לחנים, לא יודע מה חשבתי לעצמי בהתחלה, השירים אמנם לא מחדשים הרבה למי ששמע דברים שלו בעבר אבל עדיין הם מצליחים לגדול עלייך לאט לאט ובכל האזנה פתאום מתבלט שיר אחר ונשאר שם בלופ עד שאני מסכים להמשיך הלאה ולגלות את הבא אחריו.
אלבום השנה שלי? אולי מוקדם להגיד כי גם בק החדש מתחרה בכבוד גדול על אותו ה
מקום ומי יודע… אולי נשארו עוד כמה חודשים עד סוף השנה כדי להניח עוד מתנות שוות בפתח הבית.
איזה כיף זה מוזיקה! לא?
:-)
השיר הזה נקרא A journey from A to B - תקשיבו למילים.
שוב החגים האלה מגיעים בלי שבכלל רצית. תיכף יתחיל הגשם ואוקטובר מלא ימי הולדת, כזה שיזכיר לך את השנה שעברה. אני מנסה להזכר איפה הייתי אז ואיפה אני היום ומה השתנה ביניהם ומבין שרוב הזמן אנחנו זזים במעגלים, רצים רצים ובטוחים שהכל הולך קדימה, וכמו במבוך מסובך אתה מגלה אחרי הסתבכויות מיותרות שחזרת לאותה נקודה בדיוק, החלומות הם אותם חלומות והרצונות בד”כ לא משתנים, רק הדמויות מסביב. ומה אני אמור ללמוד מכל זה? הרי לכל דבר יש משמעות ולכל מפגש יש סיבה ובא לך לעצור הכל ולבקש את התשובות על השולחן כאן ועכשיו כי כבר נמאס לך לחפש אותן בכל דבר שזז סביבך. רק רוצה למצוא את הכפתור הזה שעוצר את המחשבות וללחוץ עליו. די. מספיק עם זה כבר.
בסופו של דבר החיים האלה מצחיקים. תמיד חשבתי ככה, אתה יכול לעשות תוכניות מכאן ועד מחר אבל שיחת טלפון אחת או דלת מסתובבת יכולות לשנות הכל. תוך שניות כל הקלפים נטרפים ואתה אמנם עומד באותו מקום אבל הכל מסביב נראה אחרת לגמרי.
אתמול הקשבתי לשיר החדש של Badly Drawn Boy וההרגשה שלי הייתה שמשהו טוב עומד לקרות, התחלות חדשות, אנשים חדשים, הכל מריח כמו גשם ראשון, כזה שלוקחים ממנו שאיפה ארוכה של אהבה רחוקה שלא הייתה פה הרבה זמן… ועכשיו, הקלפים נטרפו שוב והקליפ שלו נראה לי כמו החיים שלי, ממשיך לנגן שירי אהבה באוטו תוך כדי נסיעה כמעט עיוורת בגשם, נוסע ונוסע ובסוף מגיע חזרה לנקודת המוצא.
החלטתי שהאלבום החדש של Badly Drawn Boy הולך להיות הראשון מזה המון זמן שאני הולך לקנות לפני שאני מוריד. מי יודע, אולי עם הקארמה הזאת יקרו דברים טובים אחרים.
you need to give some to get some.
שנה טובה. אמן.
אוקטובר מלא בחופשים. החגים נפלו לנו בול כדי לסיים את האלבום בזמן שהקצבנו לנו.
באחד הסופי שבוע/חופש נסעתי לבקר את בן בצפון. רק כשאתה יוצא מהעשן והפיח של העיר אתה מגלה מה אתה מפסיד כל הזמן הזה. אני שם את החדש של ניל יאנג ברקע ובשלב מסוים שנינו מפסיקים לדבר ופשוט מקשיבים לפשטות המופלאה של ”It’s a dream“, אחד הקטעים היותר טובים באלבום. איך הוא מצליח אחרי כל כך הרבה שנים של יצירה להתנתק מהכל ולהקליט שיר קורע כזה עם האקורדים הכי נדושים?
